כְּשֶׁאַתְּ מְדַבֶּרֶת, אֲנִי לֹא רַק שׁוֹמֵעַ, אֲנִי מַקְשִׁיב לַנִּגּוּן שֶׁמִּתְנַגֵּן בְּקוֹלֵךְ. הַמִּלִּים שֶׁלָּךְ כְּמוֹ גַּלִּים שֶׁלּוֹטְפִים אֶת הַחוֹל שֶׁבַּחוֹף וְהֵן שׁוֹטְפוֹת אֶת לִבִּי בְּרֹךְ מַבָּטֵךְ. אֲנִי לֹא מְמַהֵר לַעֲנוֹת אוֹ לוֹמַר, נוֹתֵן לַשְּׁתִיקָה לְלַטֵּף אֶת הָרֶגַע. כִּי בְּתוֹךְ כָּל מַבָּט, בְּכָל נְשִׁימָה, מִסְתַּתֶּרֶת אֱמֶת שֶׁרַק הִיא בִּי נוֹגַעַת. אָז סַפְּרִי לִי הַכֹּל, אֲנִי כָּאן עֲבוּרֵךְ, לְלֹא מַסֵּכוֹת, וּלְלֹא הַפְרָעָה. כִּי לְהַקְשִׁיב זוֹ אַהֲבָה לְלֹא מִלִּים, וְזֶה סוֹד הַהַעֲרָכָה הַכֵּנָה.