אמרו שנעלמה שנבלעה ביער אמרו שהיא כבר לא. עפה למקום שבלוני ההליום הולכים אליו. נשארנו כאן אותו הדבר רק בלי הפחד השחור בעורקים. עברו שנים עד שהצלחנו להיפטר מזאת לגמרי והחיים עכשיו הם כמו דגים בלי עצמות בארוחת שישי. נשלמתי כמו כשמתרגלים לקייץ כשהפסקת לבוא כלילה בתריסים מכורבל בוילונות. (רק קצת נזכרתי בך בתחנה המרכזית ניסית להתנקות והיית כ"כ קטנה כמו שמתקנים מתנפחים לילדות פחדניות נראים כשהן גדלות). ואני הרי מזמן ידעתי עד כמה את בלון.