אַתְּ הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בִּי בְּשֶׁקֶט וְהַמַּנְגִּינָה שֶׁמְּלַוָּה כָּל צַעַד. בָּךְ כָּל בֹּקֶר נוֹלַד מֵחָדָשׁ, וְכָל לַיְלָה נִסְגַּר בְּחִבּוּק מְחֻדָּשׁ. בִּלְעָדַיִךְ הַמִּלִּים רֵיקוֹת, אַךְ אִתָּךְ – הֵן פּוֹרְחוֹת כְּשׁוֹשַׁנִּים. כָּל נְשִׁימָה הִיא תְּפִלָּה קְטַנָּה שֶׁלֹּא תֶּחְדַּל לִהְיוֹת לִי לְעוֹלָמִים. אַתְּ הַסִּבָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ אֲנִי קָם, וְאַתְּ הַסִּפּוּר שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי עֵינַי. כָּל מַבָּט שֶׁלָּךְ כּוֹתֵב אוֹתִי מֵחָדָשׁ, וּמְמַלֵּא בַּמַּשְׁמָעוּת אֶת דַּפֵּי חַיַּי. אַהֲבָתֵךְ הִיא הַמַּיִם בַּמַּעְיָן שֶׁבִּי, וְהִיא הַגֶּשֶׁר מֵעַל תְּהוֹמוֹת הַפַּחַד. בָּךְ מָצָאתִי אֶת הַסּוֹד לַחַיִּים יָפִים כִּי אַתְּ וְאָנִי כָּאן בְּיַחַד.
