כל הזמן שואף גבוה, עם הפחד ליפול, כל הזמן רוצה כבר להתמלא, אבל עדיין רעב. כל הזמן רוצה לעזור, אבל חושש להזיק, כל הזמן רוצה לשחרר – אבל מפחד להחליק. כל הזמן רוצה לגעת, אבל מפחד לפשל, כל הזמן רוצה גבולות, אבל מפחד לנטוש. כל הזמן בין "מה היה אם" לבין "מה באמת", כל הזמן נותן לעצמי להגיד הכול – ואז מתחרט. די, כי זה עליי יותר מדיי, תופס חזק – נופל ישר על הברכיים. די, יותר מדיי עליי, זה לא דמעות… פשוט נכנס לי משהו לעיניים. כל הזמן רוצה להעמיק, אבל מפחד לטבוע, מנסה להקשיב להכול – אבל לא את הכול לשמוע. נותן לעצמי לכעוס, בלי לשבור את הכלים, מנסה לאהוב את עצמי – גם כשאני חורג מהכללים. כל הזמן מכבה את עצמי, כדי לא להידלק, כל הזמן מתחיל להשתגע – ואז מפסיק. כל הזמן מזכיר לעצמי איך לעמוד על שלי, כל הזמן עובד על עצמי… ועל עצמי עובד. די, כי זה עליי יותר מדיי, תופס חזק – נופל ישר על הברכיים. די, יותר מדיי עליי, זה לא דמעות… זה פשוט אני. ביני לבין הזהירות יש קשר אמיתי, רוצה להיות בסדר – וגם להיות אני. אני לא יודע איך אפשר להיזהר כל כך, לחיות באמת זה עסק מלוכלך ומסובך. די, כי זה עליי יותר מדיי, תופס חזק – נופל ישר על הברכיים. די, יותר מדיי עליי, מכל הבין לבין הזה… כמעט לא נשאר ממני. אתן לעצמי הרים לכבוש, לא אוכל את הלב, לא את הראש. זה כבר די ברור מראש…
