כְּמוֹ חַמָּנִיָּה הַפּוֹנָה אֶל הָאוֹר, אֶשְׁמֹר הַתִּקְוָה, אֶת הַחֹשֶׁךְ אֶסְגֹּר. בַּת שֶׁל אוֹר אָנֹכִי, זֹאת אֵדַע עָמֹק בַּלֵּב, מְחַפֶּשֶׁת תָּמִיד אֶת הַטּוֹב הַמְּקָרֵב. לִבִּי הַפָּתוּחַ מוּכָן כְּבָר לֶאֱהֹב, לְנַחֵם אֶת הָעוֹלָם וְלִרְאוֹת רַק אֶת הַטּוֹב. הַיּוֹפִי נִגְלָה בְּכָל פֶּרַח וְעָלֶה, וְנִיצוֹץ הַתְּמִימוּת מִתּוֹכִי אָז יַעֲלֶה. בִּצְעָדַי, הָאֲדָמָה כֹּה רַכָּה וְנוֹשֶׁמֶת, הִיא רוֹקֶדֶת אִתִּי, בִּבְרָכָה הִיא חוֹתֶמֶת. כָּל פְּסִיעָה הִיא נִגּוּן, כָּל נָתִיב מִתְעַלֶּה, בְּדַרְכִי הַיָּפָה הָעוֹלָם מִתְגַּלֶּה. הַיָּם הַכָּחֹל לִי לוֹחֵשׁ אֶת סוֹדוֹתָיו, מְלַטֵּף אֶת גַּלָּיו, מְפַזֵּר אַהֲבָה בְּחִבּוּטָיו. הוּא שָׁר לִי שִׁירִים עַל חוֹלוֹת זְהֻבִּים, עַל קְסָמִים נִסְתָּרִים בְּמַעֲמַקִּים עֲמֻקִּים. וַאֲנִי אָז כּוֹתֶבֶת מֵהֶם עוֹד שִׁירִים, מִלִּים מֻפְלָאוֹת הָעוֹלוֹת מִן הַשְּׁבָרִים. הַגַּלִּים הַסּוֹחֲפִים יִשְׂאוּם אֶל הַמֶּרְחָק, וְהָאוֹר שֶׁבְּתוֹכִי יִשָּׁאֵר פֹּה, מְזֻכָּךְ וְנָקִי.
