יֵשׁ פָּנִים שֶׁאֵינָן מַסֵּכוֹת, וּרְגָעִים שֶׁבָּהֶם אֵינֶנּוּ יָפִים. כְּשֶׁכָּל הַהֲגַנּוֹת נִשְׁמָטוֹת לְאַט, וְנִשְׁאַר רַק הַלֵּב – חָשׂוּף וְכוֹאֵב. יֵשׁ עֵינַיִם שֶׁרוֹאוֹת מֵעֵבֶר, לְמָה שֶׁאָמַרְנוּ אוֹ שָׁתַקְנוּ, הֵן יוֹדְעוֹת לְזַהוֹת אֶת הָרַעַד הַקָּטָן, שֶׁמִּסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי הַחִיּוּךְ הַבָּטוּחַ. וּמִי שֶׁיִּשָּׁאֵר אָז, כְּשֶׁלֹּא הַכֹּל נוֹצֵץ, וכְּשֶׁאֵין בָּמָה לְהִסְתַּתֵּר בָּהּ הוּא זֶה שֶׁיֹּאהַב בֶּאֱמֶת אוֹתָנוּ לֹא לַמְרוֹת אֶלָּא עִם כָּל מָה שֶׁבָּנוּ. כִּי אַהֲבָה אֲמִתִּית אֵינֶנָּה תִּקּוּן, הִיא קַבָּלָה עֲדִינָה שֶׁל חָסֵר, וְהָאוֹר שֶׁבָּהּ נוֹצֵץ בְּיוֹתֵר, דַּוְקָא בַּמְּקוֹמוֹת הַסְּדוּקִים בַּלֵּב.
