עַל גַּג פַּח בְּלַיְלָה חָשׁוּךְ אוֹרוֹת הָעִיר מְרַצְּדִים. חָתוּל שָׁחֹר וַחֲתוּלָה לְבָנָה טַנְגּוֹ רוֹקְדִים. בְּטַנְגּוֹ חֲתוּלִי הַקֶּצֶב מָהִיר וְהַזְּנָבוֹת רוֹעֲדִים. הוּא אוֹתָהּ מוֹבִיל, וְהִיא עוֹקֶבֶת בִּתְנוּעוֹת חֲלָקוֹת וּבְלִי יְלָלָה מְיֻתֶּרֶת. הָעֵינַיִם נוֹצְצוֹת כְּמוֹ כּוֹכָבִים קְטַנִּים, הַלְּבָבוֹת בְּקֶצֶב אָחִיד פּוֹעֲמִים, וְהָרְגָעִים הַקְּסוּמִים רַק לָהֶם שַׁיָּכִים. כָּכָה זֶה רִקּוּד אַהֲבָה שֶׁל חֲתוּלִים. לְרֶגַע אֶחָד הֵם שׁוֹכְחִים אֶת הַמְּרִיבוֹת הַקְּטַנּוֹת וְאֶת הַקִּנְאָה. שְׁקוּעִים רַק בְּרִקּוּד, רַק בַּמַּגָּע, שְׁנֵי לְבָבוֹת פּוֹעֲמִים בְּאַהֲבָה. עִם שַׁחַר, הֵם נִפְרָדִים, וּלְשִׁגְרַת הַחַיִּים חוֹזֵרִים אֲבָל הַזִּכָּרוֹנוֹת נִשְׁאָרִים, עַל אַהֲבָה נִצְחִית שֶׁכָּזֹאת, שֶׁרַק חֲתוּלִים יוֹדְעִים.
