לִפְעָמִים הַכֹּל נִרְאֶה אָפֹּר כְמוֹ עָנָן גָדוֹל שֶצָבַע אֶת הַשָמַיִם. הַלֵּב כוֹאֵּב יוֹתֵּר, וְהַתִסְכוּל פָשוּט גוֹבֵּר. כְשֶאֲנִי מְנַסֶה לָקוּם, אֲנִי שָב וְנוֹפֵּל, כִי אֲרֻכָה הַדֶרֶךְ וְהַמַטָרָה גַם רְחוֹקָה. אֲבָל אָז בְתוֹךְ הַחֹּשֶךְ מְאִירָה לָהּ קֶרֶן אוֹר קְטַנָה. הִיא מְנַצְנֶצֶת וְנוֹתֶנֶת לִי תִקְוָה, אוֹמֶרֶת לִי לָקוּם וּלְהַמְשִיךְ לָלֶכֶת. לַמְרוֹת הַכֹּל צָרִיךְ לַחֲלֹם גַם אִם בַלֵּב תְחוּשַת שַלֶכֶת, כִי בַסוֹף תִזְרַח הַשֶמֶש.
