הבוקר נכנס דרך החלון, השמש נחה על השולחן. הקומקום שרק במטבח, והרחוב כבר התחיל להתעורר. קפה קטן, עיתון ישן, נעליים ליד הדלת. לא קרה דבר מיוחד היום, וזה היה בדיוק מה שהייתי צריך. זה יום רגיל, יום פשוט, אין בו סיפור גדול. אבל אולי דווקא הימים האלה נשארים איתנו בסוף. זה יום רגיל, יום שקט, והלב קצת פחות ממהר. מי יודע, אולי בעוד שנים את היום הזה אזכור יותר מכול. פגשתי חבר ליד המכולת, דיברנו על מזג האוויר. הוא סיפר שהבן שלו חוזר, אני סיפרתי שאין לי תוכניות. אחר הצהריים ירד גשם, ילדים רצו ברחוב. עמדתי רגע מתחת לגגון והקשבתי לעיר נושמת. זה יום רגיל, יום פשוט, אין בו סיפור גדול. אבל אולי דווקא הימים האלה נשארים איתנו בסוף. זה יום רגיל, יום שקט, והלב קצת פחות ממהר. מי יודע, אולי בעוד שנים את היום הזה אזכור יותר מכול. בערב הדלקתי את האור, שמתי מוזיקה ליד החלון. הכיסא שמולי נשאר ריק, אבל הפעם לא הרגשתי לבד. זה יום רגיל, יום פשוט, ועכשיו אני מבין: לא צריך שהעולם יעצור כדי שנדע שהיינו בו. זה יום רגיל, יום שקט, הלילה יורד לאט. ואולי כל החיים שלנו עשויים מרגעים כאלה. כיביתי את האור במטבח, והרחוב המשיך בדרכו. מחר יהיה עוד יום רגיל. וזה מספיק לי.
