הוּא צוֹעֵד בֵּין אֲנָשִׁים, אַךְ לְבַדּוֹ. הָמוֹן סְבִיבוֹ, אַךְ אֵין בּוֹ מָנוֹחַ. מִלִּים נִשְׁמָעוֹת, אַךְ לֹא נוֹגְעוֹת, הַלֵּב זוֹכֵר וְלֹא מוּכָן לִשְׁכֹּחַ. הוּא מְחַפֵּשׂ מַבָּט שֶׁיָּבִין, צֵל שֶׁל קִרְבָה, וְחֹם שֶׁל מַגָּע, אַךְ דַּוְקָא כְּשֶׁהָמוֹן סְבִיבוֹ הַבְּדִידוּת זוֹעֶקֶת, שְׁקֵטָה וְנוּגָה. הוּא שׁוֹאֵל בְּלִבּוֹ הַאִם זֶה גּוֹרָלוֹ, לִהְיוֹת בּוֹדֵד גַּם בֵּין אֶחָיו? הַאִם הָאָדָם, מִכָּל הַיְּצוּרִים, נִדּוֹן לַשְּׁתִיקָה בֵּין חִיּוּכֵי זוּלָתוֹ? אַךְ בְּלִבּוֹ עוֹד שְׁבִיב שֶׁל תִּקְוָה, שֶׁאוּלַי יוֹם אֶחָד, בְּאוֹר אַחֵר, יִפְגֹּשׁ מַבָּט שֶׁיֹּאמַר בְּלִי מִלִּים: "גַּם אֲנִי לְבַד אַךְ אִתְּךָ, חָבֵר."
