בֵּין צְלִילִים שׁוֹנִים נִרְקַם לוֹ שִׁיר, וּבֵין קְצָווֹת מְנֻגָּדִים נוֹלַד חִבּוּר בָּהִיר. הִיא לֹא רוֹאָה בְּךָ פְּגָם, אֶלָּא צֶבַע אַחֵר, וּבְכָל שֹׁנִי עוֹד סִבָּה לְהִשָּׁאֵר. הִיא לֹא עוֹצֶמֶת עַיִן אֶל מוּל מָה שֶׁמּוּזָר, לֹא סוֹבֶלֶת בְּשֶׁקֶט, וְלֹא נִלְחֶמֶת עַל מָחָר. הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ, עַל כָּל מָה שֶׁאַתָּה, גַּם כְּשֶׁאַתָּה לֹא דּוֹמָה לָהּ וְאוּלַי דַּוְקָא בִּגְלָלָהּ. הִיא לֹא מְתַקֶּנֶת, וְלֹא מְנַסֶּה לְשַׁנּוֹת, רַק מְחַבֶּקֶת אֶת כָּל הַסְּתִירוֹת. וּכְשֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל "אֵיךְ אַתְּ לֹא נִרְתַּעַת?" הִיא עוֹנָה: "אֲנִי בַּלֵּב יוֹדַעַת" אִם תִּמְצָא אַחַת כָּזוֹ, אַל תְּוַתֵּר, זוֹ אַהֲבָה אֲמִתִּית לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. כִּי מִי שֶׁאוֹהֶבֶת אוֹתְךָ עִם כָּל הַהֶבְדֵּלִים, הוּא זוֹ שֶׁתֵּלֵךְ אִתְּךָ עַד קְצֵה הַדְּרָכִים.
