כשהמציאות עולה על כל חלום
בְּשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם שׁוֹקֵעַ בְּתַרְדֵּמָה, וְהַלַּיְלָה פּוֹרֵשׂ שְׁמִיכָה שֶׁל דְּמָמָה, עֵינַי נִשְׁאָרוֹת פְּקוּחוֹת בָּאֲפֵלָה, כִּי הָאוֹר שֶׁבְּלִבִּי הוּא תְּשׁוּבָהּ לִתְפִלָּה. מַדּוּעַ לַעֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם, וּלְהַפְלִיג אֶל מְחוֹזוֹת הדִּמְיוֹן, הֲרֵי אַתְּ כָּאן לְצִדִּי, בַּמָּקוֹם הַמֻּכָּר, כְּשֶׁהַמְּצִיאוּת כְּבָר יָפָה מִכָּל רֶגַע מָחָר. אֵין צֹרֶךְ בְּקֶסֶם מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה, בְּעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בִּזְכוּת אַהֲבָה. כָּל מַבָּט שֶׁלָּךְ, וְכָּל נְשִׁימָה, הֵם חֲלוֹם שֶׁהִתְגַּשֵּׁם בְּלֵב מָלֵא בְּאַהֲבָה. אֲהָבָה הִיא הַחֹפֶשׁ לִהְיוֹת בְּעֵרוּת, לִבְחֹר בַּקַּיָּם בִּתְחוּשַׁת הַזְּכוּת. כִּי כְּשֶׁטּוֹב בֶּאֱמֶת הַלֵּב כְּבָר יוֹדֵעַ: הַחֲלוֹם הוּא רַק צֵל והַמְּצִיאוּת הִיא הָרֶגַע.
